Niva Josef (Israel/France) was born in Tel- Aviv, Israel. She studied French classic and modern literature and
theatre in France: Strasbourg and Paris. She is also a theater artist. She writes write novels, short stories and plays. Her first book "Coffee flavored
Europe" was published at Hakiboutz Hameuchad at 2008. It comprised of different stories which take places in various cities in Europe and Israel, such as: Paris, Berlin, Budapest, Strasbourg, Tel
Aviv and more. Unique cafes, where characters meet, exchange, tell their story, while the Café serves as a theater set, and the taste of the coffee as a source of inspiration. Her second book
"Anis from Nancy" was published at the same publishers, 2015, it is about a mysterious French young woman who passes one autumn in Israel, and the adventures she experiences while staying
there.
English
BLOODY OCTOBER
October is one of my favorite months - the softness of the autumn envelopes the evenings with a light coolness.
It paints the leaves in beautiful colours, with a brush strumming on the heart's strings.
The sky gets cloudier, without notice, in the middle of the day. You find yourself again, cooking your beloved vegetable soup. Walking among the light dancing raindrops with an unexplained joy - the smooth tenderness of October is greeting you like the music of a saxophone from a jazz being played in your radio.
The autumn leads these changes with his long, delicate, pale hands. We are not even aware when they occur.
October 28. Three weeks have passed since the horrific massacre on October 7. The body is still shaking from remembering that date, which has become a fatal symbol in the conscience of our mind.
A day of peaceful celebration on the Nova festival was descending into pieces.
A nightmare that has turned into a reality, where the minute that preceded it would never be memorized the same.
I was walking towards the park "Buttes- Chaumont" in quarter 19 in Paris. (Buttes-the hill Chaumont)
This park was built around a high cliff. I enjoy doing fast walks in it. Some paths are exposed, while bushes and high trees hide others. It is distinguished and mysterious and changes beautifully through the four seasons. The nice thing is to go down till you reach the lake and walk around it. The landscape is extremely picturesque.
Since October 7, blend of different sensations has been in my heart that no words can define. They weigh heavily and are almost unbearable. I try to find comfort in the nature.
Walking inside the park, I see the empty lake and the construction work surrounding it.
The strange sight increases even more in my mind, the horror that has just happened.
The time that has passed has only raised the madness and the crises like a giant abyss opening up in the ground.
As I was walking in rhythm, I searched for what music to listen to on Spotify. The picture of the U-2 album "October" suddenly popped up in my phone.
I always pay attention to things that somehow arrive randomly. It is not a pure coincidence. For me, there are ties attaching intentionally the old to the present, and creating a new meaning.
It has been ages since I have listened to that album from the 80s.
It starts with their melodious and prominent song "Gloria", and then song after song, Bono takes me with his powerful voice on a journey towards a gloomy, unstable, rather dark October.
"Rejoice," his voice is like pure crystal, trembling with pain.
"And what am I to do? Just tell me what am I supposed to say.
I can't change the world, but I can change the world in me.
I rejoice, oh Rejoice."
The energetic voice of Bono accompanies me while walking in the large park. The songs do not tell me stories about a romantic and serene October, as I am longing for, but they are rather melancholic and reflective.
It all comes up in my mind - the exact time on October 7 when I turned on my phone and saw for the first time the unimaginable photos
The images were taken from a horror film that I hadn't seen before. It was a terrifying scenario; no writer could have invented.
Black drones appeared in the clear blue sky right after the sunrise. They were the first alarming signs, like a flock of angry crows, followed by the heavy missiles. From the rave party, the young people run to save their life. The dreadful sound of a gunshot was everywhere.
The Gaza Strip - a region, sitting on a ticking time bomb exploded in a way nobody believed.
The world around me seems to be as usual. The restaurants and the bakeries are open as before. In beautiful, animated Paris, "la vie continue"- life goes on, but the heart is sorrowing in another language, which the people around me don't understand.
I wander in the park, stunned and searching for comfort in the colorful autumn leaves.
I have always admired the leaves in autumn, when nature tainted them into an ancient rose, lively orange or red, as a deep Bordeaux wine.
But this year, they are unified in either green or yellow. When I pass by the trees, they inclined in a reserved greeting as if they know and understand.
It is as if they participated in the somber mood and didn't wish to celebrate.
Next to me, people run or walk, listen to music in their headphones, and some dogs are frolicking beside them.
I slowly leave the park, walking through the Pyrénées- street. I love this street full of local brasseries and shops.
I stop in front of a spacious showcase of a housewares shop. A giant sculpture of a monster stands in the middle. He is wearing black; his eyes are flooding with blood, and his hands were moved in a mechanic system.
I was terrified for a second but relieved when I saw the various orange dazzling pumpkins laying between the different plates and mugs on the shelves. It is Halloween in 3 days, on October 31; how could I forget?
A man steps out of the store to smoke a cigarette. He has a stylish beard, and silver rings decorate his fingers. He looked like a young hipster.
"He is not for sale," he tells me as I stare at the demon." In case you were interested".
"I don’t think so, anyway, he wouldn't fit into my living room; he couldn't get inside."
Both of us stay serious, even if we were supposed to laugh as he continues
"There is no need for Halloween this year to be scared.
The reality beats all sorts of imagination".
He has a kind of sarcastic smile and then answers his mobile phone.
The horrifying creature with its threatening eyes, standing in the window persists, observing what's happening in the calm street.
I suddenly realized that the seller hadn't told me these last two sentences. They were my wishful thinking. I have wanted to believe that he thought about the same thing as me. Probably, he wasn't even aware of the strong wind that furiously shook the tree's branches on the other side of the pavement.
When he ended his call, he smiled. " We have currently a 30 percent discount on a large section of housewares in the store; you are welcome to come in and have a look."
"Thank you, but I was doing some sport in the park and now I am on my way home."
The more I advanced, the more I could see the showcases decorated festively with skulls and sparkling pumpkins.
The most extravagant was a cloth store with an ensemble of menacing creatures from hell.
A girl that was like the heroine of the "Exorcist." Two "fashionable" skeletons were sitting on stools, and a sort of a scary demon with lean knives as teeth was greeting the passengers going by. These silent mannequins seemed to be so alive as if in any minute they would smash the window with an axe to dozens of pieces and were about to embark on a mission of revenge from the world of the dead.
I thought about how the dark traditional fantasy has incorporated reality and that after October 7, there is no limit to what could eventually happen.
From afar, I noticed a splendid tree ; Its vigorous burgundy leaves, the ones I love the most, covering elegantly the facade of a building.
They were lovely, like almost a human's hands sewed them on the wall.
As I approached, I perceived that the leaves were dripping blood.
Hebrew
אוקטובר המדמם
אוקטובר הוא חודש שאהוב עלי. הרכות בה הסתיו מגיע ועוטף בלי שנרגיש את הערבים בצינה קלה. במכחול הוא צובע את העלים הירקרקים בגוונים הפורטים על נימי הלב. השמים מתקדרים באמצע היום ובלי התראה מוקדמת והגשם מטפטף, ושוב מתחשק לאכול מרק חם גדוש בירקות, ללכת בין טיפות הגשם הקופצניות ולהרגיש איזו תוגה נעימה, כצלילי סקסופון מלטפים הנשמעים מהרדיו. הסתיו בידיו הארוכות והענוגות מוליך את השינויים האלה ובלי שמרגישים בוודאות מתי הם קורים.
28 לאוקטובר. שלושה שבועות חלפו, מאז האסון הנוראי ב7 לאוקטובר. הגוף מצטמרר רק מאזכור התאריך הזה, שהפך לסמל גורלי בתודעה. ליום בו השגרה השלווה של יום חג התנפצה לשברים. ליום שבו מציאות מסויטת השתלטה על כל המערכות, בו הדקה שקדמה לו כבר לעולם תקבל משמעות אחרת...
אני הולכת לכיוון פארק "בוט שומון" Buttes Chaumont"" ברובע התשע עשרה. זהו אחד הפארקים האהובים עלי בפריז. הוא מלא בהפתעות, עליות ומורדות וכמו שמו בצרפתית, שאחד מפירושיו הוא- גבעה. אפשר לעלות ולרדת מהגבעה התלולה, בשבילים שונים, חלקם חשופים וחלקם מוסתרים בעצים ושיחים עד שמגיעים לאגם יפה, המקיף סלע מרשים. ההליכה מסביב לאגם מרגיעה ומהנה למראה הטבע המלבב הניבט בכל פינה.
מאז 7 לאוקטובר, הלב מתמלא בתחושות שאין מונח להגדירן ואפילו המילים קטנות מלתאר. משקל עצום של כאב, אימה, חרדה וחוסר שקט, כאבנים כבדות מנשוא וגם כשהולכים בטבע הרגוע, הן מלוות אותך. האגם היפה בפארק מיובש לצורך עבודות והמראה הריק שלו מחדד אף יותר את הטלטלה העצומה שעברה באוקטובר 2023. הזמן שחולף רק מעצים את גודל הטירוף, הזוועה הבלתי נתפסת שקרתה במהלך יום שבת אחד, שבת של חג.
אני עושה הליכה מהירה תוך כדי שאני מחפשת בספוטיפיי לאיזו מוזיקה להאזין, לפתע עולה תמונת אלבום של יו - 2 משנות השמונים "אוקטובר", אני מתייחסת תמיד בכובד ראש לכל מיני אירועים שצצים כמו במקרה ויש להם קשר להווה. באופן מודע או שלא העולם שולח מסרים מודחקים המתחברים זה לזה. הם מקבלים משמעות אחרת וייחודית. נדמה לי שיש איזו ישות לא ברורה שטווה את החוטים מהעבר הרחוק עד לכאן ועכשיו.
האלבום מתחיל להתנגן ונפתח עם השיר הנפלא והמפורסם של יו- 2 "גלוריה" ואחר כך, כל שיר נוגע ורלוונטי למצב הנוכחי. "rejoice" שר בונו בקולו המהפנט והעוצמתי.
"הכול נופל מסביב אבל אין מה לעשות, איך אני יכול לשנות את העולם מסביב? רק את העולם שבתוכי, רק להזכיר לעצמי שעלי שוב לשמוח."
כל השירים באלבום, מספרים על אוקטובר אפל ומלנכולי. זה לא האוקטובר שעליו אני חולמת- רך, רומנטי, מלא בניחוחות הסתיו אלא טרוד ומיוסר. הוא מחדד את ההכרה במציאות טראגית שקרתה לפני רגע. קולו האנרגטי של בונו מלווה אותי במחשבות. הזמן נשאב למערבולת שבו הוא מאבד משמעות רק נשאר התאריך צרוב בזיכרון. כשמדליקים את הנייד, נחשפים בבת אחת לסרט אימה. זהו סרט מפלצתי שאף תסריטאי של הז'אנר לא היה יכול לדמיין בדמיונו הקודח.
לראות את הצעירים רוקדים ומבלים להנאתם במסיבת 'הנובה' ברעים, לצלילי מוסיקה סוחפת וברקע של שמים תכולים בהירים. לפתע, משום מקום מגיעים רחפנים שחורים כעורבים כועסים, כמו חלום בלהות. עם חדירת המחבלים, המציאות מתהפכת והמבלים אחוזי אימה נסים על נפשם לכל עבר. קול יריות קטלניות מפלחות את האוויר. אפשר לחוש את הקטסטרופה, רק מהסיפורים מסמרי השיער, מהתמונות, מהתחלה של סרטון שאי אפשר להכיל.
כשכל סצנה מהחיים מוסרטת וחשופה לצפייה כמו מדובר בסרט קולנוע שעליו יש הזהרה שמדובר בתוכן קשה במיוחד. זה רק יותר מעמיק את הטרוף. בזמן אמת אתה חוזה בסבל הבלתי נתפס, שומע את ההקלטות של הקורבנות חסרי האונים.
והעולם האם הוא ממשיך כמנהגו? כן העולם ממשיך.המאפיות והמסעדות פתוחות כרגיל. בפריז המגונדרת והיפה החיים ממשיכים, אבל הלב כואב, בשפה אחרת. שפה שהאנשים מסביבי לא מדברים והיא עולה ומציפה אותי.
אני הולכת בפארק המומה, אני מחפשת נחמה בעלי הסתיו שאני כה אוהבת.
אך הפעם הקיץ החם והארוך שגלש גם לתחילת אוקטובר לא הפך את צבעיהם לכתמתמים, ורודים או אדומים. בצבעם האדום הם משכרים, העלים נראים כספוגי יין בורדו עמוק ואני תמיד מתפעמת למראם יוצא הדופן. העצים בעליהם הירוקים או הצהובים נדים בראשם עם הרוח, בברכת שלום חרישית ונראה שהם משתתפים בצער ואינם רוצים להיות חגיגיים בזמן כה קודר.
על ידי אנשים רצים את ריצת הבוקר, כלבים משתובבים וחלק מהאנשים רק הולכים בקצב, מקשיבים למוזיקה באוזניות .אני יוצאת מהפארק ומגיעה לרחוב הראשי שעמוס בחנויות, רחוב 'פירנה',
אני מאיטה בהדרגה את צעדי ומתבוננת על חלון ראווה של חנות כלי בית גדולה. בליבו ניצבת דמות מפלצתית. ענק לבוש בשחורים ופניו מזרי אימה. פיו פתוח וחושף שיניים חדות כסכינים דקות ועיניו מלאות בדם.
הדמות רק לרגע, מבהילה ביותר, אבל אז כשאני רואה את קישוטי ראשי הדלעת הכתומים בפרצופים מחויכים סביבו, אני נזכרת בבואו של חג 'ההאלווין', שייחגג עוד ימים ספורים ב31 לאוקטובר.
מוכר החנות יוצא לעשן סיגריה הוא מתבונן בי.
"הוא לא למכירה, אם את מתעניינת"
"אין לי מקום בשבילו בסלון. הוא אפילו לא יוכל להיכנס" אני מנסה להתבדח. שנינו נשארים רציניים.
"באמת שלא צריך 'האלווין' השנה כדי לפחד"
אני מהנהנת.
"המציאות עולה על כל דמיון" הוא אומר לי.
הוא מתבונן מחייך ואז מציץ בנייד ועונה לשיחת טלפון. הדמות המבעיתה ממשיכה להביט בעיניים צמאות דם במתרחש ברחוב הרגוע ולי מתחוור בעצם שדמיינתי שהוא אמר את שני המשפטים האחרונים. אלה הרהורי ליבי שכל העולם מרגיש כעת את הזוועה שקרתה ב7 לאוקטובר. הוא אולי חושב על זה אך לא באותה העוצמה. ייתכן שאפילו הוא לא שם לב לרוח החזקה שמניעה את ענפי העץ מהעבר השני של הרחוב, בריקוד אימתני.
הוא מזוקן, באוזנו נעוץ עגיל ואת אצבעותיו מקשטות טבעות כסף גדולות. יש לו מראה של היפסטר.
הוא מסיים את השיחה ופונה אלי מחדש.
"אם את רוצה לדעת, יש לנו הנחה של שלושים אחוז על כלי הבית, את מוזמנת להתרשם בעצמך מהמבחר שיש לנו"
"תודה, אבל נעמדתי פה רגע לנוח מההליכה בפארק. והדמות השטנית הזאת בחלון הפתיעה אותי"
"כן היא מאוד "אמיתית", אני מודה שגם אני מאוד נבהלתי שראיתי אותה לראשונה."
אנשים נכנסים לחנות והוא נפרד לשלום ונכנס אחריהם.
אני ממשיכה לרדת ברחוב הראשי ומחליטה להמשיך ללכת ברגל ולא לקחת אוטובוס. לכל אורך הדרך אני רואה את העצים מכוסים בעלי הסתיו בצבע אחיד, ירוק או צהוב ותוהה האם בכלל הסתיו יכול להיות חגיגי השנה.
אני שמה לב שעוד ועוד חנויות מקושטות לכבוד 'האלווין'. בין מגשי השוקולדים מציצים ראשי דלעת חביבים, וגם בחנות הקוסמטיקה הן מוארות בכתום מנצנץ והשיא בחלון הראווה של חנות בגדים. הוא הפך להיות תצוגת במת תיאטרון של מבחר הדמויות של 'ליל כל הקדושים'- שלדים, דמות שטנית ונערה שהשד נכנס בה.
הן התמזגו היטב עם השמים האפרוריים שעטפו את העיר ביופי הקודר והסתווי שהולם היטב את אוקטובר ההפכפך. רק שהפעם הדמויות אינן רק בובות דוממות חסרות תנועה. הן מלאות חיים ונדמה שהן עוד רגע ינפצו בגרזן את חלון הראווה לרסיסים ויצאו החוצה למסע נקמה קטלני מעולם המתים.
אני מתמלאת בהרהורים נוגים על הפנטזיה האפלה המסורתית שהתערבבה עם החיים ועל כך שאין יותר גבול למה שעשוי לקרות ולהיות, לא אחרי מה שהיה ב7 לאוקטובר.
אני רואה מרחוק קיר של בניין והנה הוא מקושט בעלים האדומים הבוערים של הסתיו, שאני כל כך אוהבת. כל הקיר מכוסה בעלים של העץ המפואר העומד על ידו ואפשר לחשוב שזאת יד אדם שארגה את העלים מעל הקיר.
וככל שאני מתקרבת, העלים בצבע היין נראים מטפטפים דם.