Niva Josef (Israel/France) was born in Tel- Aviv, Israel. She studied French classic and modern literature and theatre in France: Strasbourg and Paris. She is also a theater artist. She writes write novels, short stories and plays. Her first book "Coffee flavored Europe" was published at Hakiboutz Hameuchad at 2008. It comprised of different stories which take places in various cities in Europe and Israel, such as: Paris, Berlin, Budapest, Strasbourg, Tel Aviv and more. Unique cafes, where characters meet, exchange, tell their story, while the Café serves as a theater set, and the taste of the coffee as a source of inspiration. Her second book "Anis from Nancy" was published at the same publishers, 2015, it is about a mysterious French young woman who passes one autumn in Israel, and the adventures she experiences while staying there. Her third novel is due to be published soon.

 

English

 

 

20 seconds to find my sunglasses

 

I was heading through the regular security checkups at the Charles de Gaules airport. I wasn't preparing myself for anything special. Suddenly I saw two of the security members stuff whispering to each other. They told me to wait on the side for a few minutes

They asked me to take off my shoes. The woman looked attentively at each of the items in my bag. It wasn't clear. Why me? it was a much more -meticulous security research than the regular one. Did I say something wrong before? Was I behaving suspiciously? "It's a random choice" someone explained to me later. Don't take it personally."

When my bag was handed to me again, I opened my sunglasses case just to find it was empty.

Did I forget my glasses at home, or did the woman put it somewhere on the tray and forget to put in back? I assumed I left them at home.

Following the unpleasant exam, I took a stroll through the Duty-Free and sensed the different perfumes that lifted up my mood again.  The thought that I might have left my sunglasses in the Security, continued to disturb me. I went down again to the first floor and asked if they have found by any chance a pair of Sunglasses, "No, no sunglasses in lost property." Was the quick answer.

 

A week later

I was in my home city, Tel- Aviv.  have been living in France over the last few years. Whenever I am back, it feels natural to just stroll along the places which are so familiar to me as if to rediscover the city again.

It has undergone quite a few transformations in the last few months. Cafes I used to go to were shut down, and replaced by a Grocery store or a cloth shop. At the same time, I was equally surprised to discover an old district in Tel Aviv, Florentine which used to be rundown, and deserted, over the years has become more and more fashionable. This alternative quarter was drawing all the young people to settle down there. It has continued to develop and blossom. It was delightful to wander on the sunny day of mid-February in the Spices Market, buying different leaves such as Jasmin and Chamomile.

I gazed at the colourful chairs on the pavements, which looked like a kind of funny decoration. It was one of those mellow moments where you can simply enjoy the lightness of being. Yet this time behind the bright blue sky you couldn’t help but sense the hidden grey clouds which were about to announce a storm to come.

The news showered in the media about the first cases of Coronavirus in Europe were becoming more and more alarming. It was everywhere, in the social media, television, in magazines online. It felt like it was overwhelming your thoughts, threatening to interfere within your inner peace.

We watched the Friday news on Television. The "Corona boat" they titled the Cruise ship, the one that was held on Japan's Coast. Some passengers were infected there. It was as if the virus was the alien, the undesired element which has found a way to filter itself to the universe. Breaking violently through the systems, sneakily from the borders from Wuhan in China, and spreading itself to other countries. The nightmare that everyone was concerned about was starting to materialize.

A few days later I heard the Venice Carnival had to be interrupted abruptly. Worrying rumors of people falling severely ill from the unknown virus were fast looming. When I saw the images of the Venetian theatrical masks being replaced by the medical ones it was such a surreal vision as if I was watching a science fiction film that has become the new reality.

Is it a good decision to come back to Paris in those troubled times? Maybe it's an emergency case. The thought of passing through the airport with a mask, being confronted with an infected space, gave me the shivers.

I had decided not to postpone my flight. There is work waiting for me. I will start to teach again after the winter holidays. I could not have imagined how far the hilarious scenario of the Coronavirus will surpass my imagination.

I didn't know what to think, like everyone else, it was the first time in my lifetime I was confronted with an invisible foe who tilted itself in the Corona =the crown. As if it was a tiny emperor who knew how to handle humanity in an unexpected way, creating deliberately a chaos.

With all the progress of the new technology, people were feeling undefeatable, careless about their environment. The nature has decided to manifest its power, destroying their stability.

Until now enemies were real, they were humans with weapons. Now the war is against an unknown, mysterious adversary without a form or a shape, and the battle has reached another level where you must learn to protect yourself in ways you haven’t thought before.

I remember suddenly the Metamorphoses of Kafka. How a man is transformed into a giant insect. Even his own family had to isolate themselves from him. This virus originally was conceived from, eating a pangolin or a bat in a food market in Wuhan.  There where speculations about its source, and how it burst. It was as if the relationship between the human and the animal was a metaphor. Who is the strong one who will survive? The roles have been reversed and now it's the small insignificant bug who will rule, imposing it's rejected presence. There are certainly different meanings for Kafka's story. The Antihero who menaces the bureaucracy, by changing the established orders, and there are other interpretations for the well-known tale. But right now, all I could think about was how did the human race become so vulnerable from an element it wasn't concerned about before. And how it manages to revenge.

People have to confine themselves in their flats, for 14 days I was told that if I wish for some reason to return to Israel, coming from abroad I will have to isolate myself.

 

Back to Paris

Paris appeared (I wasn't aware yet from the worse to come) relatively calm and seemed to manage the situation well.

There were people with masks seen in the streets, and the Metro was much less crowded. But the Cafes and Restaurants were open and packed as usual. I was walking in the street Sedaine, a long ,narrow  hidden street, not far from the Bastille square, on Friday late morning, to a coffee shop that was exactly my taste. An intimate, cozy atmosphere. "Paul et Rimbaud".

 The Cafe's name, a tribute to the famous poets from the 19th century. Paul Verlaine and Arthur Rimbaud who have marked the French and the worldwide literature was already a promising invitation to come inside. I discovered this place a month ago. I have read about it somewhere by chance, a hearty recommendation

I took a seat in one of the comfortable chairs, enjoying the relaxing music and the pleasant colours brightening up the room. Especially green and lemony yellow were dominating.

Not so many people were sitting around and they were all concentrated in their computers, reading, writing.

I felt safe there. like I was landing in my splendid Island. It was an inspiring place and my mind was filling with new ideas. I have visited the cafe a few days before my flight to Tel -Aviv. It was becoming my favorite one.

As I approached it, I was relieved to find it was still standing and open. lt felt like we were just after an earthquake and the day after you are not sure if you’d find the world as it was yesterday.

Another famous book came to my mind "The world of yesterday" by Stefan Zweig. A masterpiece. The deep, melancholic description of a romantic, blissful world that was washed away by the rise of the Third Reich.

It was a sunny day, while I was sitting in the cafe, by the window enjoying the warm ray of lights, I reminded myself that I have no sunglasses. I have checked at home. They were not there. It is probably in the Airport where I have forgotten them, or could be somewhere else. There were quite smart and fitted me well. I have regretted I didn’t find it.

Only a pair of Sunglasses, I comforted myself. Maybe after sitting here, I will go to some shops to see if I can find a new pair.

I was going to the bathroom. When I started to wash my hands, I remembered that I have to count 20 seconds according to the advice from Health specialists in order to disinfect them the right way.

While I was counting, I had the time to look closely at all the objects that were surrounding me.

As If caught in a dream, black sunglasses with the reflection of red in the Frames was laying on the shelf beside the tap water.

Without a doubt, I knew they were mine. The ones I thought I have lost forever.

I was so thrilled; it was a sort of a little miracle that has occurred. In a metropolis like Paris, where it's rare to retrieve any belonging. I recall the many times I left books, umbrellas, gloves in various places, never to be found again when I came back to reclaim.

Almost three weeks have passed since I have forgotten them. And they were waiting for me peacefully.

It was quite an optimistic end under the shadow of such unnerving days.

The manager of the Cafe a tall, thin woman with a short haircut, and peculiar facial features, who looked like a classical French mime actress was smiling at me when I told her the story.

"Yes, this is the place where we leave the objects of our customers. I am glad you have found it"

When I stepped out of the Café, I wore my black sunglasses, the rays of sunlight were surprisingly hot for beginning of March, they were dazzling. May the spring begin, I sent a wish to the sky.

 

Translated  from Hebrew to English by the poet

Hebrew

 

 

 

20 שניות כדי למצוא את משקפי השמש שלי

 

 

 

הייתי בדרך לבדיקת בטחון שגרתית בשדה התעופה שארל דה גול כשלפתע ראיתי את שני שומרי הביטחון מתלחשים ביניהם. הם אמרו לי לחכות בצד לכמה דקות.

 

הם בקשו ממני להוריד את הנעליים. האישה בדקה את התיק שלי  והתבוננה ביסודיות בכל אלמנט שהוציאה ממנו. מדוע דווקא אני? תהיתי .זאת הייתה בדיקה הרבה יותר מדוקדקת וקפדנית מאשר השגרתית. האם אמרתי משהו מיותר בבדיקה הראשונית שקדמה לה? האם התנהגתי באופן מעורר חשד?

 

"בחרו בך באופן אקראי בלבד. אל תיקחי את זה באופן אישי" האישה החזירה לי לבסוף את התיק אחרי שלא מצאה בו כלום.

 

עליתי למעלה במדרגות לקומה הראשונה ואז פתחתי את נרתיק המשקפיים וגיליתי שהוא ריק.

 

האם הבודקת הביטחונית שכחה להחזיר אותם לנרתיק והמשקפיים נשארו על המגש, או ששכחתי אותם בכלל בבית? הנחתי שהשארתי אותם בדירה.

 

בעקבות הבדיקה הלא נעימה, הלכתי להתאוורר קצת בדיוטי פרי. הרחתי את הבשמים השונים שרוממו מידית את מצב רוחי. המחשבה שאולי השארתי את המשקפיים בזמן הבדיקה הביטחונית המשיכו להטריד אותי וירדתי למטה, לקומה הראשונה לשאול אם הם לא מצאו במקרה משקפיי שמש. "לא, לא נמצאו משקפי שמש, מצטערים." קבלתי את התשובה הלקונית.

 

 

 

שבוע לאחר מכן

 

הייתי בביתי בתל אביב. אני מתגוררת מזה כמה שנים בצרפת. תמיד שאני חוזרת, נעים לי לטייל באותם מקומות שהסתובבתי בהם פעמים כה רבות, וכמו לגלות אותם מחדש. מאז הביקור האחרון שלי לפני כמה חודשים. הבחנתי בכמה שינויים. בתי קפה מסוימים שנהגתי ללכת אליהם נסגרו ובמקומם נפתחו חנות ירקות או חנות בגדים. הופתעתי לגלות  עד כמה התפתחה השכונה הישנה בתל אביב פלורנטין. פעם מזמן היא הייתה מוזנחת ושוממת, במשך השנים היא נעשתה אופנתית והתחילה למשוך אליה הרבה צעירים שעברו לגור בה .היא לא קפאה על שמריה ורק המשיכה לשגשג. היה כיף לטייל באמצע פברואר ביום שמשי בשוק התבלינים ולקנות עלי יסמין וקמומיל.

 

הסתכלתי על הכיסאות הצבעוניים שהיו על המדרכה. הם נראו כתפאורה משעשעת. המשכתי להסתובב להנאתי, היו אלה מאותם רגעים מתוקים של הקלות של הקיום. ובכל זאת למרות השמים התכולים הבוהקים, הייתה הרגשה כאילו ענני סערה מתחבאים מאחור.

 

החדשות על ווירוס קורונה מסתורי מסין שמדביק אנשים במהירות מבהילה התחילו להציף את המדיה. בטלוויזיה, במגזינים, ברשתות החברתיות. הן התחילו בקצב הולך וגובר להשתלט על המחשבות ולערער את השלווה הפנימית.

 

ביום שישי בלילה הסתכלנו בטלוויזיה וראינו על "ספינת הקורונה" כך נקראה אניית התענוגות שעגנה עכשיו בחופי יפן ועליה התגלו כמה נוסעים שנדבקו בווירוס. כמו מדובר היה בגוף חיצון. סוג של "הנוסע השמיני" שחדר לכדור הארץ ממקור לא ידוע. שובר את כל המחיצות. ובמהירות האור מהעיר ווהאן מסין, מתפשט ליתר היבשות. הסיוט שכולם חששו ממנו קרם עור וגידים.

 

כמה ימים לאחר מכן פסטיבל התלבושות והמסכות המסורתי בוונציה נאלץ להיפסק בברוטאליות. שמועות על אנשים שהסתובבו בפסטיבל ונדבקו בנגיף החדש הופצו שוב בכל מקום. כשראיתי את מסכות התיאטרון הידועות הוונציאניות מוחלפות באלו הכחולות של המנתחים, זה היה כאילו שצפיתי בחיזיון תעתועים סוראליסטי. סרט מדע בדיוני שנהיה המציאות.

 

האם זה טוב לחזור לצרפת בזמנים כאלה לא יציבים ואפילו מאיימים? המחשבה לעבור בשדה התעופה עם מסיכה, בחלל סגור בו עוברים אלפי אנשים, הייתה מצמררת.

 

החלטתי לא לדחות את הטיסה. מחכה לי עבודה ואני צריכה להמשיך ללמד אחרי חופשת החורף. לא יכולתי לדעת כמובן איך המציאות המטורפת של הווירוס תהיה יותר חזקה מכל תסריט דמיוני.

 

לא ידעתי מה לחשוב. הייתי צריכה להתמודד כמו כולם עם הידיעה על נגיף בלתי נראה הנקרא קורונה =באיטלקית הכתר. כמו היה מדובר בשליט זעיר שהחליט לנהל את העולם בדרך מתוחכמת, בלתי צפויה, וליצור בו במתכוון כאוס.

 

עם ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה ,אנשים הרגישו שהם יכולים להשיג מה שהם רוצים בלי ששום גורם חיצוני יפריע להם והנה הטבע החליט להפעיל את כוחו ולהתנקם באדישות האנושית ולערער את היציבות שלה.

 

עד עתה היריב היה אמיתי. מדובר היה בבני אדם הנושאים כלי נשק. כעת המלחמה הייתה נגד  אויב לא ידוע ומסתורי בלי צורה ממשית. והמלחמה הגיעה לרמה אחרת בה האדם צריך ללמוד להגן על עצמו בדרכים שהוא לא חשב עליהן קודם.

 

נזכרתי לפתע ב"מטמורפוזה" של קפקא. איך אדם נהפך לחרק ענקי. אפילו משפחתו הייתה צריכה לבודד את עצמה מפניו.

 

הווירוס במקור נוצר מאכילה של פנגולין או עטלף בשוק המזון בווהאן. היו ספקולציות שונות לגבי הדרך בה הוא הועבר מהחיה לאדם ,וכיצד הוא התפרץ בדיוק. כאילו היחסים בין האדם לחיה היו מטאפורה. מי החזק ומי החלש? התפקידים התהפכו וכעת החיה שמתעלמים  מהסבל שנגרם לה, תשתלט על האדם ותטיל עליו טרור.

 

לספור המטמורפוזה יש משמעויות שונות. כמו זאת של האנטי גיבור המצליח לערער את יסוד הבירוקרטיה ולשבש את הקבעון שלה. ובכל זאת התמקדתי עכשיו  בסמליות של האלמנט הזר, זה שלא מתייחסים אליו. איך הוא מצליח ביום בהיר אחד להפוך את הסדר הקיים.

 

ידעתי שאם ארצה במקרה לחזור מפריס לישראל אצטרך להיכנס לבידוד במשך 14 ימים. לא היה לי אז מושג כמובן שעוד מעט יוטל סגר כלל עולמי והחיים ישתנו לכולם.

 

 

 

בחזרה לפריס.

 

פריס נראתה לי כשחזרתי  בתחילת מרץ עדיין תוססת כמו תמיד. המתנהלת עם המצב שנוצר יחסית, בשליטה.

 

חלק מהאנשים שהלכו ברחובות היו עם מסיכות. המטרו היה הרבה פחות צפוף, אבל בתי הקפה והמסעדות היו הומים כהרגלם. היה זה יום שישי בצהריים חמים. הלכתי ברחוב Sedaine הנמצא לא הרחק מכיכר בסטיליה. רחוב צר וארוך. הייתי בדרכי לבית קפה שגיליתי אותו לאחרונה .מקום מקסים בשם Paul et Rimbaud כשהתקרבתי וראיתי שהוא פתוח, שמחתי. הייתה הרגשה כמו העולם עבד רעידת אדמה ושום דבר לא בטוח יותר.

 

שם הקפה ניתן לו כמחווה לשני המשוררים הנפלאים והמשפיעים בספרות הצרפתית מהמאה ה19.  ארתור רמבו ופול ורלן.

 

רק השם כבר היה מזמין להיכנס לבית הקפה הזה ,עליו קבלתי המלצה. גיליתי אותו שבועות אחדים לפני נסיעתי לישראל ומאז חזרתי אליו פעמים אחדות.

 

הייתה בו אווירה נעימה ומיוחדת. אנשים ישבו וקראו מהמחשב הנייד אתו הם עבדו או כתבו משהו. הצבעים צהוב לימוני וירוק היו דומיננטיים ויצרו רוגע ושלווה.

 

בעודי שוקעת בהרהורים תוך כדי שאני מתחממת מקרני השמש, נזכרתי בספרו הנודע של סטפן צוויג. "העולם של אתמול" המתאר עולם רומנטי ואידילי המתנפץ לרסיסים עם עלייתו של הרייך השלישי לשלטון בגרמניה. מה יקרה לעולם הזה, מה עתידו?

 

בעודי  מתרווחת בכורסא הירוקה, נהנית מהשמש המפנקת של תחילת חודש מרץ, נזכרתי במשקפי השמש שלי שאבדתי לפני כחודש. הצטערתי שהם אינם ושלא הצלחתי למצוא אותם. הם היו יפים והחמיאו לי. כנראה ששכחתי אותם בשדה התעופה, או במקום אחר. בבית הם לא היו.

 

רק משקפי שמש נחמתי את עצמי. אחרי הישיבה בבית הקפה אולי אפילו אעשה סיבוב בכמה חנויות משקפיים למצוא זוג חדש.

 

הלכתי לשרותי בית הקפה ושטפתי את ידי במים וסבון הקפדתי על ההנחיה לעשות שטיפה קפדנית במשך עשרים שניות. בעודי סופרת היה לי זמן להסתכל סביב ולבחון את כל האובייקטים שהיו בחדר האמבטיה, שהיה נראה יותר של דירה מאשר של בית קפה.

 

כמו היה זה מתוך חלום. על המדף מימיני האמצעי, לכדו את מבטי זוג משקפי שמש שחורים עם גוון אדום במסגרת. לא היה מקום לספק. אלה היו משקפי השמש שחשבתי שאבדתי אותם לתמיד.

 

זה היה כמו נס קטן שהתרחש. בעיר מטרופולין כמו פריס נדיר למצוא פריט שנשכח. אני לא יכולה לספור את הפעמים ששכחתי כפפות, מטרייה וספרים במקומות שונים וכשבאתי בחזרה למצוא אותם הם כבר לא היו שם יותר. נזכרתי שביקרתי בבית הקפה כמה ימים לפני הנסיעה. כמעט חודש חלף מאז ששכחתי אותם והם חיכו לי בנאמנות  שרק אחזור ואקח אותם.

 

זה היה סוף אופטימי למשקפיים האלה, בימים מתוחים וחסרי וודאות.

 

כשסיפרתי את זה לבעלת המקום ,אישה גבוהה עם שער קצר ותווי פנים מחודדים הנראית כמו שחקנית פנטומימה צרפתיה מהתיאטרון הקלאסי. היא חייכה חיוך רחב.

 

"כן המדף האמצעי זהו המקום עליו אנחנו מניחים חפצים שהלקוחות שכחו"

 

 

 

כשיצאתי מבית הקפה, הרכבתי את משקפי השמש שלי. קרני השמש היו חזקות עד מסנוורות. "שהאביב יתחיל" שלחתי משאלה לשמים.

 

 

 

 

 

 

 

מאת ניבה יוסף