Mati Shemoelof (Israel/Berlin) is a poet, author and editor. His writing is diverse and includes six poetry books, plays, articles and fiction. His works have won significant recognition and prizes. “Remnants of the Cursed Book”- His latest short story book was published by Kinneret Zmora publishers (2014). He is one of the leading voices of the Arab-Jews (Mizrahi Movement). He was a founder of the “Guerrilla Culture” movement in Israel. Now he is one of the founders of “Poetic-Hafla”, A multi-language Poetry-Art-Music parties in Berlin. These days he is writing his second Novel as part of the rising Israeli Jewish Diaspora in Berlin. His sixth poetry book “Hebrew outside of its sweet insides” was published on Pardes Publishers. My second novel The Prize was published (2021) in Israel.

 

English

 

 

I can't write without my coffee. I go downstairs to get a small carton of milk. And those kids are there, throwing metal poles at each other. Really. They have metal poles that look like tent stakes. And they’re laughing as if it’s funny but it’s not. As I edge closer I realize that they’re Jewish. I can smell my sweat. I remember that I didn’t put deodorant on because I’m leaving town soon; I’m going far away. And everything is all packed up at my sublet on the thrid floor of 85 Jerusalem Blvd. I don’t know why, but I’m disgusted by the scent that God gave me. The kids see me coming closer and stop what they’re doing. Things get tense. I slow down. I am trying to figure out the plot, when I need to be written in and how I should write my footsteps.

 

The kids begin to throw the stakes at me and then they suddenly stop, playing on the threat of harm. There’s one dark boy and one light boy. One has a cut on his lip, like the Prime Minister, the other has eyes that you can barely make out underneath his brows, like Quentin Tarantino. They surround me. I sweat harder. I practically reek of the sweat that is expressing all of my toxins. The boys surround me and smile; the white one smiles at the dark one, the dark one returns the gesture with a strange uttering, like a burp or a hiccup or something of the sort. I suspect that he’s drunk. They won’t let me out of this strange game, one of them takes a stake and thrusts it into my hand. I retreat to the other side and then the other one hurls a stake at my planned route of escape. I mean, I could break into a run and they wouldn’t catch me, but they do have stakes. Or to be precise, the stakes are on their backs. They have a backpack loaded with stakes and they reach into it and pull them out like circus knives. And the irritating thing is that they throw the stakes but then they also pick them up, collecting them in the backpack and smiling all the while. They’re not in the least nervous or angry. They’re just playing a disturbing game with me. But I try to keep calm. For some reason there is nobody on the street. And the people that do pass by simply assume that I am part of the game, playing with these kids.

 

 

I don’t understand exactly how I can write about an experience in the present, leading everyone to believe that it is unfolding while we stand there with our backs to the past tense. I always grow bored of writers that talk about nostalgic shit in the past tense. Because why the fuck do I care what you did? I care what you are fucking doing now. Still, going out to buy some milk and running into those two kids, that’s an experience that I cannot forget to this day, even if it didn’t actually happen and I just wrote about it, in a kind of recurring nightmare, but I have to posit myself in this nightmare and realize that I am always afraid of the very thing that also attracts me. But what’s so attractive about standing around with loose change in my pocket on Jerusalem Blvd? What’s so enticing about being afraid of a couple of kids carrying metal tent stakes and playing a dangerous game in a clean and otherwise pleasant courtyard?

 

The light one reeks of bad breath, the dark one of perfume and I emit the toxic sweat of fear. I hear Oasis’ second album playing in the courtyard. “Don’t look back in anger,” sings Liam Gallagher. I promise not to look back in ANNOYANCE but would they just let me go get some milk? I notice that I haven’t spoken a word ever since this game began. Let me go, I say, and for the first time I try shoving the dark one with my elbow. He pushes me back into the circle. The white one suddenly grows angry: he approaches me with a furious expression on his face. But the dark one blocks him. I try not to look them in the eye. I’m accustomed to being fearless. And then suddenly I get a full dose of it. I lower my head in submission, even though we’re talking about 7th or 8th graders here. My God. If they even go to school. They’re acting nervous around me. And I’m trying to understand why. Are their mothers or fathers unemployed and living off of welfare, while their children take out their frustration on me? But they’re not discussing that. They’re just carrying on with their stupid game with those moronic stakes. And I have a strong urge to fully apprehend the specimen at hand here, the one that is going to get some milk, rather than try and sit down with the professor that is writing a paper about this story a few floors above head, the one who has shut his windows so that the cool air blowing from the air-conditioner will not escape and interrupt him as he writes yet another article, promoting him at the university, which I am funding with my meaningless taxes. Perhaps the professor even owns the apartment and he doesn’t feel like looking the other tenants in the eye and most certainly does not want to see what is taking place outside of the newly renovated balcony. Perhaps he is looking at us and regretting that he hadn’t put up some kind of child-proof fence to keep me out as well as the noise that our game, which is beginning to grow tiresome, is making, and it’s most likely that the noise is irritating and all of this time is going to waste because the sun has already left the center of the sky. It could be three already (sorry, morning starts at noon for us writers). And it’s murderously hot. God has no mercy for the residents of Jerusalem Blvd. and certainly not for me, who has forgotten to put deodorant on and I am disgusted with myself and flanked by two kids who won’t let me go. I manage to give a little push to the dark one, who falls, injuring his knee. And he screams. The light one approaches me and hits me on the knee with a stake and I fall on the shiny faux grass plastic green carpeting. My knee is crying out in pain. I keep screaming. But no one notices, with the cover band playing up there. And every so often empty beer bottles fall and crash beside us, practically breaking our heads. Not to mention the noise blasting in my ears. I hate the band that is playing. The kids keep dancing and the darker one is now limping because I’ve injured him. I notice that I’ve sat down; I’m not moving. Somehow I’ve given up on the possibility of fighting them. I try to figure out what’s going on here. And how I got involved in this. I feel the urge to cry rolled up and jammed inside my body. I've never been in fights and I have no idea how it’s done. I teach creative writing in Rehovot. And even there, when the kids jump at me, I can’t really seem to shake them off. They’re stronger than ever. Either that or I’m more out of shape than ever. I don’t take any form of exercise except when I tell people that I write. And then I don’t write a word. The kids notice that I’ve given up hope and they come closer and then back off. As if beckoning me to get up. But I don’t want to get up and I don’t give a shit if my knee cries out and will deteriorate because I didn’t disinfect it. The heat is getting worse, although the sun is descending from the center of the sky. I’m hot and I’m fed up. I decide to get up and make a tentative effort to walk. The devilish little ones are getting stronger. I want to speak to them. I turn to them, attempting to discern if the two little fiends know any Hebrew, or whether they’re deaf. They don’t look me in the eye when I talk to them. The music playing from the party upstairs changes back to Oasis again. Maybe the 60’s cover band finished its set. They play annoying Britpop that gets on my nerves. But I can’t help repeating the revolting chorus. I try helplessly to dance with them and they keep changing the wild ritual, the ceremonial circle, while throwing their stakes like axes. Not a word is uttered from their mouths. They either don't seem to understand what I am saying or they could be purposefully ignoring me. It’s too bad I didn’t bring my phone. I would turn it on in my pocket and call someone. I picture the way it would happen: the phone would dial my best friend Jacob’s number and then while talking to the boys I would casually mention the address and Jacob would hear the entire conversation. But I don’t have a phone because it’s a Friday. On Fridays I make an effort to write and shut the phone off and leave it at home even if I just go out to get some milk. I curse, take off my shirt and place it on my head like a David Foster Wallace sweatband. We have the same hair, but I don’t punch anything out on the keyboard and he has already committed suicide. I laugh and run around in a circle, even though my knee is shattering and despite the fact that the dark one seems to be limping and in pain. Maybe our kids begin to get violent when they start imitating us. Maybe we shouldn’t forget where our social aggression began. There is violence in the word itself, children hide and play inside of it. I can’t forget the aggressive kids that beat me all through the morning without moving a single muscle in their faces. And don’t tell me I’m a bachelor. I’m not afraid of family. I know all about them. They come in a bad dream, they’re on the gray streets. I can smell them every time I go down to the grocery store to get some milk. What is it about milk that bothers them so, what it is about me that drives them mad? Why do they pick on me, dancing like madmen and amusing each other by flailing their arms in some kind of mock Indian dance? A neighbor appears to feed the stray cats and the kids run off. I embrace the surprised neighbor, ask her name and she utters “Sally,” then repeats, somewhat artificially “Sally Mordechai,” with an emphasis on the “mor”. She brushes me off. Probably thinks that I’m harassing the kids or that I might even go after her. She looks around to see if the neighbors spotted me, the serial hugger. Then she takes a picture of me with her phone. For a moment I consider stealing her phone so I have some evidence of the damn kids but then she’d scream and I’d go through seven rings of hell and even more angels of destruction would be sent my way. Perhaps it’s the stink of my sweat that prevents her from communicating with me. I walk back to the street. Look left and right. The kids have been scared off. They are nowhere to be seen. It’s like some kind of nightmare descended upon my life. But I always walk in fear. I’ve never walked the streets proudly. You won’t see me with my head held high. The street frightens me, even without those kids. But now I’m truly terrified.

 

I run home as fast as I can and go upstairs and wrestle with the lock for an hour. I try gently; I try forcefully. I remind myself that the key can open the door. I recall the original tenant explaining how to open it. Beads of sweat are rolling down my back. One after another. My shirt sticks to my back. I wipe the sweat off my head, slicking back my short hair as if taking a neverending lukewarm shower. I’m so nervous that the key bends out of shape. I hear the neighborhood kids and hear metal objects falling to the floor from above and picture the two kids entering neighboring apartments and driving the residents crazy. I try another key and it doesn’t work and I go back to the key that had opened the door to the house dozens of times before. It goes in smoothly, but the teeth don’t pick up the cylinder. I kick the door and take out a credit card and try to open the lock with the last piece of advice I got from the original tenant. But it doesn’t work. I try a similar key and succeed. I was using the wrong key the whole time. I’m desperate and my nerves are completely shot.

 

 

 Translated from Hebrew by Maya Klein

 

 

 

 

יתדות ללא אוהל

 

בלי קפה אני לא יכול לכתוב. אני יורד לרחוב להביא לעצמי קרטון קטן של חלב. והילדים האלו זורקים אחד על השני מוטות ברזל. באמת. מוטות ברזל כאלו כמו יתדות. והם צוחקים כאילו זה מצחיק. אבל זה לא מצחיק. כשהתקרבתי שמעתי שהם יהודים. אני מריח את הזיעה שלי. נזכר ששכחתי לשים דאודורנט, כי עוד מעט אני עוזב את העיר, ונוסע רחוק. והכול כבר ארוז בתוך הסבלט שלי. ברחוב שדרות ירושלים 85. קומה שלישית. לא יודע למה אני נגעל מהריח שאלוהים נתן לי. הילדים האלו רואים אותי מתקרב ועוצרים את המשחק שלהם. יש מתח. אני הולך לאט יותר. מנסה להבין את העלילה. לאיפה אני צריך להיכתב. ואיך אני צריך לכתוב את צעדי.

 

הילדים זורקים עלי יתדות, ואז פשוט מנגנים על האִיום לפגוע בי. אחד ילד כהה, אחד ילד בהיר. אחד עם חתך בשפתיים, כמו לראש הממשלה, השני עם עיניים שכמעט לא רואים מתחת לגבות, כמו אלו של קוונטין טרנטינו. הם מקיפים אותי. אני מזיע כפליים. ממש מסריח מזיעה, שלוקחת החוצה את כל הרעלים שלי. הילדים מקיפים אותי ומחייכים, הלבן מחייך לכהה, הכהה מחזיר באיזה קול מוזר, כמו גיהוק או שיהוק או משהו כזה. אני חושד שהוא שיכור. הם לא מוותרים לי במשחק מוזר, אחד לוקח את היתד וזורק אותו לידי. אני מתרחק לצד השני, ואז השני זורק את היתד לאן שתיכננתי לברוח. כלומר, אני יכול לרוץ במהירות והם לא יתפסו אותי, אבל יש להם יתדות. כלומר, יותר נכון על הגב שלהם. יש להם תיק מלא יתדות, שממנו הם שולפים כמו סכינים בקרקס. ומה שמעצבן אותי זה שהם זורקים את היתדות וגם אוספים אותן לתוך התיק בחזרה ומחייכים. לרגע הם לא עצבניים או כועסים. רק משחקים איתי במשחק מטריד. אבל אני מנסה לשמור על קור רוח. משום מה אף אחד לא מגיע לרחוב. ואלו שמגיעים פשוט מניחים שאני חלק מהמשחק הזה, עם הילדים האלו.

 

אני לא בדיוק מבין איך אני יכול לכתוב על חוויה בהווה, איך אני מרשה לנו להבין אותה כמתרחשת ולעמוד עם הגב לזמן עבר. אני תמיד משתעמם מסופרים שמדברים בזמן עבר של חרא נוסטלגי. כי מה פאקינג אכפת לי מה עשיתם. אכפת לי מה אתם פאקינג עושים. ובכל זאת ללכת לקנות חלב ולפגוש את זוג הילדים האלו, זאת חוויה שלא עוזבת אותי עד היום, גם אם היא לא קרתה באמת, אלא רק כתבתי עליה, במין סיוט שחוזר בלילות שלי, אבל אני חייב להציב את עצמי בסיוט שכזה גם בחוויה שלהם ולהבין שאני פוחד תמיד ממה שגם מושך אותי. אבל מה מושך אותי, לעמוד עם שש שקל בשדרות ירושלים ולפחד כל כך מזוג ילדים עם יתדות ברזל של אוהלים, שמשחקים איתי משחק מסוכן אל תוך חצר בניין נקייה ונעימה לעין.

 

הבהיר מסריח מהפה, הכהה מעודף בושם, ואני מעודף זיעה רעילה של פחד. בחצר אני שומע את השני של אואזיס. "אל תביט אחורה בזעם," שר ליאם גאלגר. אני מבטיח לא להביט אחורה בעַצְבָּן. אבל שייתנו לי ללכת לקנות חלב. אני שם לב שלא אמרתי מילה מאז התחיל המשחק הזה. אני מבקש מהם, תנו לי ללכת, ובפעם הראשונה אני מנסה להעיף במרפק את הכהה, שדוחף אותי בחזרה למעגל. הלבן כועס פתאום. הוא ניגש אלי בפנים כעוסות. אבל הכהה הודף אותו. אני מנסה לא להביט להם בעיניים. אבל אני רגיל לא לפחד. ופתאום אני מקבל הרבה מהמנה הזאת. אני מוריד את ראשי בהכנעה. למרות שמדובר אולי בילדים בכיתה ז' או ח'. אלוהים ישמור. אם הם בכלל לומדים. הם מתנהגים איתי בצורה עצבנית. ואני מנסה להבין מדוע. האם אמם או אביהם לא עובדים וחיים על קצבאות, והזאטוטים שלהם מוציאים עלי את התסכולים שלהם? אבל הם לא באמת מדברים איתי על כך. פשוט ממשיכים במשחק הדבילי שלהם עם היתדות המפגרות האלו. ואני מרגיש משיכה גדולה יותר להקיף את זה שניגש לקנות חלב, מאשר לנסות לשבת עם הפרופסור שכותב מאמר על הסיפור הזה כמה קומות מעל, וסגר את החלון שלו כדי שהרוח הקרירה הנושבת מהמזגן לא תצא החוצה ותפריע לו לכתוב עוד מאמר, שיקדם אותו לעוד משרה באוניברסיטה, שאותה אני מממן מהמִסים הריקניים שלי. אולי הפרופסור אפילו קנה את הדירה, ואין לו חשק להסתכל בעיני הדיירים האחרים של הבניין ובטח שלא לראות מה נעשה מחוץ למרפסת המשופצת. אולי הוא מביט בנו ומצטער שלא שם איזה שער בפני הילדים, בפנַי ובפני הרעש הפוקע מתוך המשחק שלנו שמתחיל להיות מתיש, אולי ובטח בגלל הצלילים הצורמים שאנחנו עושים לו, וכל הזמן הזה שהולך לאיבוד כי השמש כבר עוזבת את מרכז השמים. אולי שלוש כבר (מצטער, אצלנו, הסופרים, הבוקר מתחיל בצהריים). וחם רצח. אלוהים לא מרחם על דרי הרחוב של חצרות שדרות ירושלים ובטח לא עלי, ששכחתי לשים דאודורנט ואני נגעל מעצמי ומוקף שני ילדים שלא רוצים לתת לי ללכת. אני מצליח לדחוף את הכהה שנופל ופוצע את ברכו. וצועק. והבהיר ניגש אלי ומכה אותי ביתד בברכי, ואני נופל על השטיח הירוק, שמדמה דשא בוהק ועשוי פלסטיק. הברך שלי זועקת מכאב. אני ממשיך לצעוק. אבל אף אחד לא שם לב, עם ההופעה של הלהקה שיש למעלה. ומדי פעם נוחתים לידנו בקבוקי בירה ריקים וכאלו שכמעט שוברים לנו את הראש. שלא לדבר על הרעש באוזניים. אני שונא את הלהקה שמנגנת. הילדים ממשיכים כל הזמן לרקוד, רק שהכהה יותר צולע, אחרי שפצעתי אותו. אני שם לב שאני יושב ולא זז. איכשהו ויתרתי על האפשרות להילחם בהם. אני מנסה לחשוב מה קורה פה. ואיך נקלעתי לכך. אני מרגיש בכי תקוע לי בתוך הגוף. כי אני לא ממש כזה שיכול להילחם. מעולם לא נלחמתי. אני מורה לכתיבה ברחובות. וגם שם כשילדים קופצים עלי, אני לא ממש מצליח להרחיק אותם. הם חזקים יותר מתמיד. או שאני מוזנח יותר מתמיד. ולא עושה שום כושר גופני חוץ מלהגיד לכולם שאני כותב. ולא לכתוב מילה אחת. הילדים שמים לב שאני מיואש, והם מתקרבים ומתרחקים. כאילו קוראים לי לקום. אבל אני לא רוצה לקום, ועל הזין שלי אם הברך שלי נאנקת ותסבול עוד יותר כי לא שמתי עליה חומר מחטא. החום גדל וגדל, למרות שהשמש יורדת ממרכז השמים. חם לי ונמאס לי. אני מחליט לעמוד וללכת בעדינות החוצה. הזאטוטים מתחזקים. אני מחפש לדבר איתם. פונה אליהם. מנסה להבין אם זוג האוטיסטים האלו יודעים עברית, או שהם בכלל חירשים. הם לא מביטים בי בעיניים כשאני מדבר איתם. המוזיקה של המסיבה מלמעלה מתחלפת לאואזיס שוב. אולי נגמרה ההופעה של הלהקה מהסיקסטיז, ושוב הם חוזרים לאיזה בּריטפּוֹפּ מעצבן, שעולה לי על העצבים. אבל אני לא יכול שלא לחזור על הפזמון המבחיל. אני מנסה לרקוד איתם בחוסר אונים, והם משנים כל הזמן את המעגל הריטואלי, הפולחני, תוך שהם זורקים את היתדות שלהם כמו גרזנים. אבל הם לא מוציאים מילה מפיהם. ולא נראה שהם מבינים מה אני אומר. או שהם ממש מתעלמים ממני בכוונה. אני מצטער שלא הבאתי את הטלפון שלי איתי. הייתי מתקשר למישהו בתוך הכיס והוא היה מגיע. אני מדמיין איך זה היה קורה, הטלפון היה מתקשר למספר של החבר הכי טוב שלי, יעקב, ואז הייתי מדבר איתם, ועל הדרך מסנן את הכתובת והוא היה שומע את כל השיחה. אבל אין לי טלפון, כי זה יום שישי. ביום הזה אני עושה מאמצים לכתוב ומשאיר את הטלפון סגור בבית, גם כשאני יוצא החוצה לקנות חלב. אני מקלל, מוריד את החולצה ושם אותה כמו סופג הזיעה שעל ראשו של דיוויד פוסטר וולאס. יש לנו אותו שיער, אבל אני לא מקליד כלום על המקלדת והוא כבר התאבד. אני צוחק בריצה במעגל, למרות שהברך שלי נשברת ולמרות שהכהה שנראה צולע גם סובל, אני בטוח ולא בטוח מתי מתחילה האלימות של הילדים, כשהם מתחילים לחקות אותנו, ואיפה מתחיל להתפשט הכוח שלנו, כשאנו שוכחים מתי התחילה האגרסיה החברתית שלנו. אני רק רוצה להזכיר למילים את הילדים שמסתתרים בתוך המילה "אלימות". אני רק רוצה להזכיר לאלימות את הילדים שמסתתרים בתוך הדרך אליה. אני רק רוצה להזכיר לעצמי את הילדים התוקפניים, ששריר לא זז בפניהם, שמרביצים לי מהבוקר עד הערב. ואל תגידו רווק. אני לא פוחד ממשפחה. אני מכיר אותם. הם באים בחלומות, הם נמצאים ברחוב. אני מריח אותם, בכל רגע שבו אני שוב יורד למכולת לקנות חלב. מה יש בחלב שמעצבן אותם, מה יש בי שמרתיח אותם. איך הם דווקא נופלים עלי, רוקדים כמו משוגעים ומצחיקים אחד את השני עם העלאת הידיים והורדתן באיזה חיקוי לריקוד אינדיאני, עד שמגיעה שכנה שרוצה להאכיל את החתולים, והילדים בורחים ממנה. אני מחבק את השכנה המופתעת. שואל אותה לשמה והיא משרבבת "סאלי" ואומרת במלאכותיות, "סאלי מורדכי," עם דגש על ה"מור". היא הודפת אותי ממנה. בטח חושבת שאני מטריד ילדים ואולי שעוד אטריד אותה. היא מסתכלת סביב אם השכנים ראו אותי, את המחבק הסִדרתי, מצלמת אותי בטלפון שלה, ואני שוקל אולי לקחת אותו ממנה (בכדי לצלם את הילדים), אבל אז היא תצרח וייפלו שבעה מדורי גיהינום ויישלחו אף מלאכי חבלה נוספים. ואולי זהו הסירחון של הזיעה שלי שמונע ממנה לתקשר איתי. אני בא לצאת החוצה לרחוב. ומסתכל שמאלה וימינה. הילדים, שנבהלו, לא באזור. כמו איזה סיוט שירד לחיים שלי. אבל אני תמיד הולך בפחד. אף פעם לא הלכתי בגאווה ברחוב. לא תראו אותי מרים את הראש. הרחוב מפחיד אותי, גם בלי הילדים האלו. אבל עכשיו אני ממש פוחד.

 

אני רץ הביתה בשיא המהירות ועולה למעלה ושעה נלחם במנעול של הדלת. מנסה ברוך, מנסה בקושי. מזכיר לעצמי שהמפתח יכול לפתוח את הדלת. נזכר כיצד הדייר המקורי הסביר לי לפתוח אותה. גלגלי זיעה מתגלגלים לי על העור. אחד אחר השני. הגב נדבק לי לחולצה. אני מנגב את הזיעה בראש ומחליק באמצעותה את שערי הקצר כאילו הייתי במקלחת לא פוסקת של מים פושרים. המפתח מתעקם מרוב העצבנות שלי. אני שומע קולות ילדים מהשכנים וחפצי ברזל נופלים על הרצפה מהתקרה ומדמיין את זוג הילדים נכנס לדירה כלשהי ומשגע את הדיירים. אני מנסה מפתח אחר ולא מצליח וחוזר למפתח שפתח לי עשרות פעמים את הבית. הוא נכנס חלק, אך לא מצליח לתפוס בשיניו את המנגנון. אני בועט בדלת ומוציא כרטיס אשראי ומנסה לפתוח את המנעול בעצה האחרונה שקיבלתי מהדייר המקורי. אך זה לא עובד. אני מנסה מפתח דומה ומצליח. כל הזמן הזה שעבר השתמשתי במפתח הלא נכון. אני מיואש, ועצבי מרוטים ביותר.