Niva Yosef (Israel/France) is born in Tel- Aviv, Israel. She studied French classic and modern literature and theatre in France: Strasbourg and Paris. She is also a theater artist. Her writing is influenced from writers as Stefan Zweig, Herman Hesse , Maupassant , Camus, Becket. Her first book "Coffee flavored Europe" was published at Hakiboutz Hameuchad at 2008. It comprised of different stories which take places in various cities in Europe and Israel, such as: Paris, Berlin, Budapest, Strasbourg, Tel Aviv and more. Unique cafes, where characters meet, exchange, tell their story, while the Café serves as a theater set, and the taste of the coffee as a source of inspiration.Her second book "Anis from Nancy" was published at the same publishers, - 2015, it is about a mysterious French young woman who passes one autumn in Israel, and the adventures she experiences while staying there.Her third novel is due to be published next year 2017.
English
"Café Eckermann" – Budapest
It is close to the grand and magnificent Opera on Andrashy Avenue. One could almost pass by without seeing it. The café is withdrawn and folds back into itself, just like a man wishing to be left alone as he sinks deeper into his thoughts. Everybody is allured by its simplicity, its lack of pretentiousness and its absent identity.
There you can find many personalities. Locals, foreigners and tourists pass by. The café is attached to the German institute, Goethe. It is possible to find newspapers in both Hungarian and German. The customers were made up of people who were looking for a place to be inspired and to simply feel at home.
Opposite to the rough "Cafe Eckermann" stood his step brother, the glorious and elegant "Café Muvez". There I could not help but marvel at the classic beautiful pictures hanging on the walls. The chandeliers hanging from the sparkling glass ceiling.
This decoration threw me back in time, to the beginning of the 19th century. I sat there with a delicious mug of hot chocolate, wrapped in a cloud of whipped cream. I ate a slice of cheesecake sprinkled with raisins and imagined a girl like me. A girl from the beginning of the 19th century sitting in my place, wearing a dark velvet beret, gazing at a young handsome man sitting just in front of her. Yet, even though I have admired "Café Muvez" and its classic, majestic atmosphere, I preferred its modest and popular brother, "Café Eckermann".
I was sitting there, with my rather thick notebook, trying to clear my thoughts. I just started writing when suddenly someone was smiling at me. I frequent this place so much that I was already becoming a part of the café’s decor. The waiter no longer asked me what I wished to drink or eat. He gave me an extra hot latte and a sesame pretzel. This is the "national" pretzel in Hungary.
I adored this breakfast and I preferred it to most other meals. Unlike the other cafés where the boys were dressed in suit and tie, the boys of this café were simply dressed. They took short breaks, smoking and drinking coffee at their usual table. They were mostly students for whom it was a part-time job on the side.
There I met a young Hungarian man of Jewish origin called Andrash. He was about thirty and was usually seated in the corner of the room. Hunched over himself, he constantly smoked cigarettes. His face was badly shaven. He looked troubled, as if he was suffering from an amorous deception
"I don’t know why you always come to this city?” he said contemptuously. "There is nothing to do here, hardly any interesting places to visit. If I were you, I would have gone to Berlin. If only I could have gone...”
I have hardly spoken to him. The expression of his face was bitter. He rarely smiled. From time to time, I have seen him sharing a secret with one of his friends around the table, when he was alone, he preferred to be absorbed in a book or a magazine.
There were those elderly ladies too. Their hair looked as if they had just come from the hair dressing salon. They played cards for hours. Next to these laughing and smoking women sat another elderly woman, she must have been at least eighty. She was sitting always facing the main entrance door. Her gaze was always fixed on the door and hardly moved. On her head was a knitted woolen hat. Her eyes were faded. Perhaps in her youth she had been a pretty and attractive woman.
Now no one looked at her, nor even glanced at her. She seemed to be almost frozen like a statue. Perhaps her fixed gaze was expecting the arrival of a lover who had visited her frequently. Perhaps she was waiting for the wind of her youth to suddenly blow from the door, returning her the time that had been stolen forever.
Next to her sat two young women. They flirted constantly with the men and from their mouths, the Hungarian language sounded vivid and rolled in a particular way.
One day I met a young Israeli man called Daniel. He stood out in the crowd in this calm café. He always arrived with Rock n Roll energy, possessing a very anarchic look.
"I came to live in Budapest because I felt like it,” he told me. "No I am not a business man nor a medical student. Quite simply, I love this city and Europe in general.”
Budapest is my base but I travel often. I went to Berlin for a few months. I hated the city. I felt at unease there. A city of immigrants. I’ve also lived in Paris. Unlike Berlin, I very much liked Paris. I adored it. But this is where I feel the most comfortable. In Budapest, I feel at home. I’ve mastered the language. I like it with its culture and especially the nightlife, and the Hungarian women, it works for me. "
Sometimes he arrived with a female German shepherd.
“Her name is Shoshi,” he announced proudly as he presented the dog with the gloomy eyes. “It’s my dog’s best friend. He loves her dearly. Isn’t she beautiful?” And at that moment he asked without any hesitation that he be given a large bowl of water for the thirsty dog and placed it in the centre of the room.
It was perhaps his sharp humour with the hidden poetry which captivated my attention and made me like him.
We were both a little lost and at the same time we felt as if we belonged to this place. He even said to me sometimes, "Excuse me, I can’t talk to you right now, can you forgive me? I have to study,” he opened a book and continued reading.
One day, he said, "its okay, I'm going back to Israel. I don’t have a choice. I have to continue my studies. I enrolled in a master's degree in literature. I really do not feel like going. I love Budapest. But I must. I have good friends here and there is certain someone" His face seemed to be wrapped in a fog, “she's Hungarian. It's not easy for us, but I am already attached to her.”
One day the young slender woman was sitting by his side. He was caressing her hand.
He told me once that it was hard for him to leave. But then his face was suddenly illuminated again.
"I will come back here. I will not go back to a deserted place. Budapest is only three hours away flight from Israel.”
When he had gone, I missed his ginger hair and his wild temperament. Daniel sat often in "Eckermann" Several times in a day.
After his departure the café seemed to be empty without his presence.
The waiters continued to walk with their small trays and glass coffee cups. The elderly women kept playing cards from time to time. The woman with the knitted green woollen hat continued to sit in the same place with her melancholy gaze fixed upon the door.
The young clients probably didn’t stop coming back, talking with energy and vitality about their life and interests.
One day I left too and I still see them there at "Café Eckermann".
Niva Josef
Café Eckermann
From the book " Coffee flavoured Europe"
Hebro
קפה "אקרמן- בודפשט
הוא נמצא סמוך מאוד לבנין האופרה המפואר והמדהים של בודפשט ברחוב אנדראשי. אפשר כמעט לפסוח עליו כשעוברים על פניו. בית הקפה הזה כמו מכונס בעצמו, ממש כמו אדם מהורהר הרוצה שיניחו לו בשקט. אולי דווקא בגלל חוסר היומרה,הפשטות וחוסר הזהות שלו,הוא מושך אליו אנשים רבים כל כך.
תמצא שם קשת של טיפוסים: מקומיים, זרים ותיירים מזדמנים..
בית הקפה צמוד למכון גתה הגרמני, ואפשר למצוא בו עיתונות בהונגרית וגרמנית.
התאהבתי במקום הזה מן הפעם הראשונה שנכנסתי אליו.אווירה כזאת חיפשתי,זרוקה ובוהמיינית. הלקוחות נראו כמו אנשים שמחפשים מקום לקבל בו השראה ופשוט להרגיש נוח.
ממול ניצב אחיו החורג והמגונדר,בית הקפה המפואר "מובז". שם לא יכולתי שלא להתפעל מהתמונות הקלאסיות על הקירות ומנברשות הבדולח המנצנצות. הדקורציה זרקה אותי לאחור אל תחילת המאה התשע עשרה. הייתי יושבת שם עם כוס שוקו נפלא מכוסה עננת קצפת,אוכלת עוגת גבינה עם צימוקים ומדמיינת בחורה כמוני בתחילת המאה יושבת שם נרגשת עם ברט קטיפה קטן ומתבוננת בביישנות בגבר נאה שיושב מולה. למרות שאהבתי מאוד את קפה "מובז" ואת האווירה הקלאסית שבו, העדפתי את אחיו הפשוט והצנוע "קפה אקרמן".
עוד אני יושבת שם עם המחברת העבה שלי ומנסה לעשות סדר במחשבות, מתחילה לכתוב ופתאום מישהו מחייך אלי.כן, די בכך שישבתי כבר כמה פעמים כדי שאהיה חלק מתפאורת הבית.גם המלצר כבר לא שואל אותי מה אני רוצה. הוא מגיש לי קפה הפוך רותח עם תוספת חלב חם בצד ובייגלה רך עם גרעיני חמניות. זה הבייגלה הלאומי של הונגריה.
אהבתי את ארוחת הבוקר הזאת והעדפתי אותה על כל ארוחה אחרת. שלא כמו המלצרים המעונבים במקומות אחרים,המלצרים של בית הקפה הזה לבושים רגיל ועושים הפסקות בשולחן הקבוע שלהם לסיגריה וקפה. רובם סטודנטים שממלצרים כעבודה משנית.
הכרתי שם הונגרי ממוצא יהודי בשם אנדראש,בחור בן שלושים שישב דרך קבע בפינת האולם מכונס בעצמו ועישן בשרשרת. פניו היו לא מגולחות והוא נראה סובל מאיזו אהבה נכזבת.
"אני לא מבין למה באת לעיר הזאת" הוא אמר בנימת בוז, "אין פה כלום. בקושי איזה מקום מעניין. אני הייתי נוסע לברלין. אם הייתי יכול".
כמעט לא דברתי אתו. פניו היו חמוצות דרך קבע ולא מזמינות. מדי פעם נראה חולק סוד עם חברים לשולחן וכשהיה לבד העדיף לשקוע בספר עבה או בעיתון.
היו שם שתי נשים מבוגרות ששערן נראה תמיד כאילו זה עתה נעשה במספרה. הן היו משחקות בקלפים שעות ארוכות. מנגד לנשים המצחקקות ומעשנות, ישבה שם אישה קשישה,בת שמונים ואולי אף יותר. היא ישבה תמיד מול דלת הכניסה ומבטה היה נעוץ בה וכמעט לא זז ממנה. על ראשה כובע סרוג ועיניה כבויות. אולי בצעירותה הייתה אישה נאה ומושכת. עכשיו איש לא העיף מבט לכיוונה. היא נראתה כמו מפוסלת. אולי היה מבטה התמידי בדלת ציפייה לאהוב שבא אליה פעם בסערה. אולי היא מצפה שרוח הנעורים שלה תנשב במפתיע שוב מהדלת הזאת, תחזיר את הזמן שאבד לה לנצח.
לצדה יושבות בחורות צעירות ומפלרטטות במרץ עם בחורים. בפיהן נשמעת השפה ההונגרית מתגלגלת במיוחד.
יום אחד הכרתי שם ישראלי בשם דניאל,שהיה מעט חריג בנוף המקומי. הוא היה מגיע לשם באנרגית רוק אנד רול תזזיתית. היה בו משהו מאוד אנרכיסטי.
"באתי לבודפשט כי בא לי", אמר, "לא אני לא סטודנט לרפואה ולא איש עסקים, אני פשוט מאוד אוהב את העיר הזאת. בכלל את אירופה. בודפשט היא הבסיס, אבל אני נוסע הרבה. הייתי כמה חודשים בברלין, אני שונא אותה. לא הרגשתי שם טוב. גם בפאריס גרתי. אותה דווקא אהבתי, אבל הכי טוב לי פה. "בודפשט" מרגיש לי בית. נוח לי פה עם התרבות,ובמיוחד חיי הלילה שלה וגם הנשים ההונגריות,הולך לא אתן".
לפעמים היה מגיע עם כלבת זאב ענקית.
"שמה שושי" הוא הציג בגאווה את הכלבה בעלת העיניים הנוגות. "זוהי הכלבה של החבר הכי טוב שלי. אני מת עליה, נכון שהיא יפה"? שאל אותי כשהוא מלטף את גבה. ואז בלי בושה ביקש שיעמידו קדרת מים ענקית לכלבה הצמאה באמצע החדר.
אולי ההומור הדוקרני שלו עם כל הפואטיות שהסתתרה בו,הם שדברו אלי.
שנינו היינו קצת אבודים ועם זאת הרגשנו שייכים. לפעמים היה אומר לי ישירות: " תסלחי לי שאני לא יכול לדבר אתך, נכון את סולחת לי? אני חייב ללמוד".
ואז היה פותח ספר וקורא.
יום אחד אמר לי " זהו אני חוזר לארץ. אין בררה, אני חייב להמשיך את הלימודים, נרשמתי לתואר בספרות. ממש לא מתחשק לי. אני מאוד אוהב את בודפשט. טוב לי כאן, יש לי חברים טובים ומישהי.." ואז פניו כמו הסתירו סוד." היא הונגרייה, לא קל לנו אבל אני קשור אליה"
יום אחד ישבה הבחורה העדינה לידו והוא ליטף את ידה.
הוא אמר לי שקשה לו לעזוב אבל אז פתאום הוארו שוב פניו." אבל אני עוד אחזור לפה. אני לא עוזב לאיזו רצועת חוף נידחת. בודפשט היא רק שלש שעות טיסה מישראל".
וכשהוא נסע חסרו לי השיער הג'ינג'י והטמפרמנט הקופצני שלו. דניאל היה יושב המון בקפה "אקרמן". לפעמים כמה פעמים באותו יום, כשנסע התרוקן בית הקפה מנוכחותו.
המלצרים- הסטודנטים ימשיכו ללכת עם המגשים הקטנים וכוסות הקפה מזכוכית,הנשים הקשישות ימשיכו לשחק בקלפים מפעם לפעם. גם האישה עם הכובע הצמר הירוק והמבט הכבוי תמשיך לשבת שם ולהביט בדלת.
צעירים ימשיכו לשוחח שם בגרמנית ובהונגרית במרץ רב על החיים.
יום אחד,גם אני נסעתי ועדיין אני רואה אותם שם.
"קפה אקרמן" מאת ניבה יוסף.